| נפתלי בנט בדו"ח נסיעה מיוחד לחברי תנועת ישראל שלי
תובנות, טעויות ולקחים
 ** חברים, השבוע הגעתי לארה"ב כדי "לשווק" את תכנית ההרגעה, הכוללת סיפוח חלקי של שטחי יהודה ושומרון, וכדי לסייע בהסברה הישראלית בעניין איראן. במהלך השבוע פגשתי פוליטיקאים אמריקאים, אנשי קונגרס, עיתונאים, אמצעי תקשורת ונציגי ארגונים יהודיים.
באתר ישראל שלי תוכלו לצפות במספר ראיונות ועימותים בהם השתתפתי ברשתות התקשורת בארה"ב (CNN, Fox News), במהלך ביקורי שם, כולל עימות נדיר בCNN מול נציג איראני (יועצו לשעבר של אחמדינג'ד) ***
המטרות היו: א. להבהיר שאיראן היא בעיה עולמית, ולא ישראלית. ב. להבהיר שבקצב האיטי של הסנקציות כרגע אין סיכוי לעצור את דהירת איראן לעבר נשק גרעיני, וחייבים ליישם סנקציות משתקות. ג. לשווק את תכנית הסיפוח החלקי של יהודה ושומרון **
רציתי לחלוק איתכם מספר תובנות ולקחים: 1. הנושא הישראלי-פלסטיני מת. לא מעניין אף אחד. כאשר ניסיתי "למכור" את התכנית המדינית, בדרך כלל קטעו אותי בפיהוק ואמירה: "שמע, תעשו מה שטוב לכם. זה לא מעניין אף אחד בארה"ב. אף אחד—חוץ מכמה עיתונאים ליברלים—לא באמת מאמין שיהיה הסכם שלום, אז פשוט תעשו מה שנכון לישראל, ואל תדאגו מתגובות וכו". 2. למרות ההבנה שאיראן מסכנת את שלום העולם, יש חוסר רצון בולט מאוד—בכל צידי המתרס הפוליטי (דמוקרטים ורפובליקאים כאחד)—להכניס את ארה"ב לעוד מלחמה. בתחילה טעיתי בכך שהדגשתי יותר מדי את הסכנה הקיומית לישראל במקום לפרוט בצורה ברורה את ההשלכות של איראן גרעינית על אנשים בפאריס, רומא, מדריד וניו-יורק. 3. כולם—כולל הנשיא אובמה—מבינים שהתכנית הגרעינית האיראנית היא למטרות מלחמה, ולא שלום. בוודאי ארועי מתקן הגרעין בפרצ'ין (איראן סרבה פעמיים להכניס פקחי או"ם, אז פעלה לניקוי השטח, ועכשיו היא לפתע מאשרת כניסה) מאששים זאת. 4. ראש הממשלה נתניהו מוערך מאד על ידי כמעט כולם. הוא משדר כוח עמידה. יהדות ארה"ב מעריצה אותו. (אנו בישראל נחשפים לכל ענייני הלישכה, אשל, עוזי ארד וכו—אך כל זה לחלוטין לא רלבנטי כאן בארה"ב). 5. לדעתי, ראש הממשלה עשה עבודה מצוינת ברתימת העולם, ארה"ב והנשיא אובמה לעניין זה. כיום זוהי סוגייה מספר אחת במדיניות החוץ של ארה"ב. זה לא קרה מעצמו. 6. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אומרים בצורה נחרצת שאילו הם היו ישראלים, הם לא היו מסכימים בשום אופן למסור את גורלם בידי מדינה אחרת. כלומר, ישנה לגיטימציה מלאה לישראל לפעול למען הגנתה העצמית. יתרה מכך, התחושה הרווחת היא שארה"ב תיתן גב, אם/וכאשר יהיה בכך צורך. לא ברור לגמרי מה מהות אותו גב. 7. אנו חייבים להימנע לחלוטין מהעדפת מפלגה אמריקאית כלשהי. זה לא ענייננו, ואל לנו לדחוף את האף שלנו לתוך זה. 8. ישנה הזדהות גדולה עם מדינת ישראל ועם ערכיה, ועם היותה מגדל של דמוקרטיה בתוך אוקיינוס של דיקטטורות אלימות, כגון סוריה ששוחטת את אזרחי. בקיצור – אוהבים כאן את ישראל, אך לא מוכנים להילחם עבורה (דבר מובן). 9. בניגוד למה שנדמה לנו כאן בארץ, נשיא ארה"ב אינו כל יכול. הקונגרס והסנאט הם קריטים בקביעת המדיניות, והם צמודים הרבה יותר לדעת הקהל האמריקאית, שכאמור אוהדת מאוד את ישראל. לתקשורת הישראלית יש נטייה להתעלם מהם ולהתרכז רק במימשל ובנשיא. זו טעות אקוטית בקריאת המפה המדינית. נתניהו מיטיב לרתום את הקונגרס לאינטרס הישראלי, וטוב הוא עושה. 10. יש הערכה רבה לנחישות ישראל בחיסול הגרעין הסורי ("ע"פ גורמים זרים") ועיראק. עלינו לפמפם את המסר: "דמיינו את אסד כיום, לו היו בידיו 3-4 פצצות". 11. הבורות בעניין ישראל אדירה. רוב הציבור האמריקאי לא יודע כלום עלינו. חייבים להקפיד לחזור לדברים הבסיסיים ביותר: למשל, שגודל ישראל כגודל ניו-ג'רזי, שאנו מעצמת הייטק וכו. אם נמאס לחזור על המסרים, צריך שוב לחזור עליהם כמו תוכי.. 12. בשורה התחתונה, המסר מכל עבר הוא: "אתם מדינה ריבונית. תעשו מה שנכון עבורכם. ארה"ב תיתן גיבוי". זהו, עד כאן הדיווח. נתראה. נפתלי בנט | 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה